לרגל יובל שנים למלחמת יום הכיפורים יצאו פרסומים מגנזך המדינה ושפכו אור על הניסיון לעוות את מאורעות המלחמה ולייצר עובדות כדי שהמורשת תראה טוב לעתיד. ההתרשמות שלי היא שבינתיים זה מצליח להם. ניצול דרגות ומעמד תמיד הצליח בסביבה של חוסר אונים וחוסר אכפתיות להגיע לחקר האמת.

אינני מתיימר לכתוב על כלל המלחמה בכל החזיתות ובכל החיילות. אני אתרכז במה שהייתי שותף לו, כלומר, חיל הים בזירת ים סוף.

מבחינה אסטרטגית לחיל הים בזירה הדרומית היו שלוש מטלות מכוח הוראות הפיקוד העליון (21 אוק' 2.0402 ) זאת גרסה חדשה יותר אך אפשר להניח שהגרסאות הקודמות היו דומות. כדי להבהיר, אני כאן הופך את המקרה הכללי למקרה פרטי.

• שמירה על חופש השיט. לתנועת מטענים באוניות סוחר לנמל אילת.  הובלת נפט גולמי מהמפרץ הפרסי וממפרץ סואץ לנמל קצ"א באילת.
• הנחתת כוחות שריון בחוף המצרי במפרץ סואץ לפתיחת חזית שניה קרובה לקהיר.
• שמירה על גבולות המדינה. במקרה זה, חופי סיני.

בחינה של תוצאות המלחמה מראה כישלון מוחלט בחלק חשוב של סעיפים אלו וכישלון חלקי בחלק אחר של הסעיפים.

נתחיל ב-חופש השייט.

תנועת אוניות הסוחר והמכליות דרך הים האדום הופסקה לחלוטין. הסיבה שניתנה לכך הייתה  אי הגעת הסט”ילים, סער 4 שנבנו במיוחד לזירה זאת, לפני מועד  פתיחת המלחמה. עקב כך לא היה לחיל הים מענה לסֶגֶר שהטיל אנואר אל סאדת על מייצרי באב אל-מנדב בעזרת משחתת מסוג Z ומשחתת מסוג "סקורי" שסגרו את המיצרים.

המצרים גם הפעילו 2 צוללות מיושנות מסוג R מפורט סודאן, במרכז הים האדום, אחת ירתה טורפדו על ה"סמסון" שחזרה עם נפט אירני לאילת. הטורפדו החטיא את המכלית.

אפשר להגיד שמשימת שמירת הים האדום למעבר אוניות ומכליות, כנראה שלא הייתה במקומה מחוסר אמצעים. בדיעבד גם אפשר להגיד שהסט"ילים, לו היו שם, היו משנים את מאזן הכוחות והיו זוכים ליתרון רב מול הכלים המצריים המיושנים האלה.

תנועת המכליות מאבו רודס לאילת אף היא הופסקה בזמן המלחמה עקב איום הטילים מסוג סטיקס על כלי שייט במפרץ סואץ.

מיד לאחר סיום המלחמה ניסתה ה"סיריס" להפליג לאבו רודס ועלתה על מוקש ימי שהטמינו המצרים בפתיחת המלחמה, צפונית לאי שדואן, וטבעה.

אני יכול להגיד בוודאות גמורה שבזירה לא היה מושג על פעילות המיקוש של המצרים. אם היו מחזיקים סיור דבורים (סעיף ג', שמירת גבולות המדינה) מא-טור דרומה עד למעבר מילאן מרגע פרוץ המלחמה ועד לסופה, ניתן היה בוודאות גמורה לסכל פעילות מצרית זאת. לצורך המיקוש השתמשו המצרים במקשת ת- 43 ושתי טרפדות 183-P. כולן ספינות גדולות שניתנות לגילוי בקלות בטווחים הקצרים של מעברי יובל בואך א-טור וניתן היה באמצעות הדבורים לגרשן, אם לא להטביען.

הנחתת כוחות שריון

כבר לאחר מלחמת ששת הימים כשחיל הים נכנס לשארם א-שיח, הוקמה פלגה 921 שצוידה בנחתות והתאמנה ליום שבו תקבל פקודה להנחית כוח טנקים גדול בחוף מצרים בצפון מפרץ סואץ. נבדקו חופים לנחיתה, נערכו אימונים להנחתה, אפילו נערך אימון צהלי גדול בשנה שלפני מלחמת יום הכיפורים.

היה ברור שלא ניתן להעביר טנקים על נחתות איטיות וגדולות תחת איום טילים מספינות טילים מצריות. שתי ספינות טילים מצריות מסוג "קומר" שעגנו בנמל ערדקה הבהירו את הנקודה. לאחר אסון אח"י אילת ובמיוחד אסון ה"אורית" היה ברור לכל ששתי ספינות "קומר" אלה הן איום אמיתי ולא רק תאורטי.

לצורך זה הורד לשארם כוח של שייטת 13 שתפקידו היה לנטרל שתי ספינות אלה (מבצעי "מגבית"). לוחמי הקומנדו הנועזים נכנסו ארבע פעמים לנמל ערדקה ורק בלילה שלפני הכרזת הפסקת האש הראשונה הצליחו לנטרל את הספינה השנייה. הראשונה נוטרלה במבצע השני.

מתוך כבוד לגבורתם של לוחמים נועזים אלה, לא אכנס לניתוח מבצעים אלה שלקו גם הם במספר מחדלים לא מבוטל.

לפי דו"ח מחמ"ן, בשלב שלאחר הפגיעה בסטיל הראשון כבר הגיע ספינת קומר נוספת לערדקה. ספינה שנשלחה מנמל ספאג'ה שנמצא דרומה יותר בים האדום, כך שאיום הטילים לא פסק גם ביומה האחרון של המלחמה.

כיוון שכך, הנחתות שכבר היו עמוסות בטנקים על צוותיהם (מבצע "אור ירוק" ) נשארו בנמל שארם א-שיח ולא השתתפו בלחימה. בדיעבד אפשר להגיד שהיה פה בזבוז אדיר של משאבים בזמן מלחמה. גם אפשר להגיד שהמז"ר לא הצליח לבצע את המשימה היחידה שהוטלה עליו במלחמה זאת.

עוד הוסיף יואל צדיקביץ' שהיה הקמ"ן בשארם בזמן המלחמה (כשהעיר לי על מאמר אחר שכתבתי) "מזל שאור ירוק לא בוצע. נתיב הנט"קים המתוכנן עבר בשדות המוקשים שהניחו המצרים ללא ידיעתנו". כך נמנעה קטסטרופה של ממש. טביעת נט"קים על הטנקים וצוותיהם. זה מדגיש עד כמה חשובה הייתה הגנת החופים לצורך ביצוע המשימות האחרות.

הגנת החופים

יחידת הדבורים פלגה 915 הוקמה לצורך הגנת החופים. הדבורים נבנו לצורך משימה זאת. תקיפת נמלים והפגזת חופים היא פקודה הזויה שמקורה יכול להיות רק ממי שאין לא מושג בהפעלת כלי שיט או שהמצב הוא כל כך גרוע שהחשיבה האסטרטגית עוברת ממצב של טקטיקה *"לקמיקזי".

כמוביל זוג דבורים במלחמה, אני יכול לומר שמשימת הגנת החופים הוזנחה לטובת פעילויות יותר ססגונית. משהו שאפשר יהיה לספר לחבר'ה.

המז"ר כתב בדו"ח ששלח למח"י לאחר המלחמה שהאסטרטגיה שלו הייתה ליצור פעילות התקפית ובלימת האויב בשטחנו , זאת כדי לבטל את נחיתות כוחנו. נשמע טוב, אולי? אבל לא מתאים לפקודות המטכ"ל, ולא התאים לכמות ואיכות כלי השיט שהיו ברשותו, ולכן נכשל.

כמעט 50 שנה חיינו בידיעה שנועדה כנראה להעצים את התקרית במרסה תלמאת. נאמר לנו שאחרי התקרית במרסה תלמאת, המצרים הסתגרו בנמליהם  ולא עשו כלום. כך פורסם בכתובים ויש עד היום רבים שהשתתפו במלחמה, בזירה שחושבים כך.  דאג מי שדאג להסתיר ולא לפרסם את האמת על פעילות המצרים שבוצעה מתחת לאפינו. לא הייתה אז תקשורת כמו בימינו וניתן היה להחביא מיידע זה מאיתנו, כמעט חמישים שנה. דו"ח מחמ"ן שפורסם עכשיו שופך אור על נושא זה.

פרטים מהדו"ח:

אור ראשון ה 7 באוקטובר. בבוקר שלאחר התקרית במרסה תלמאת. 4 דבורים היו באבו זנימה. שניים פגועים מהפעולה במרסה תלמאת שרב אנשי הצוות שלהם נלקחו לבתי חולים בארץ, ושני דבורים שבאו לעזרתם. באותו בוקר המצרים ירו רקטות על בסיס ראס סודר מסט"ר כ 123. ללא מענה מחיל הים. הנט"ק מסוג "שקמה" שהונחת כחודש לפני המלחמה לצורך התקשרות דבורים, עמד מיותם.

בסיס ראס סודר חטף עוד שתי התקפות ריקוט מכלי שייט במהלך המלחמה, ללא מענה. לא היו דבורים בסביבה לשמש חיץ מול כלי השייט המצריים ששהו בנמל עדבייה הקרוב.

סירות קומנדו יצאו מראס ערב לפוצץ את המגדל 10-F ששימש עד ליומה הראשון של המלחמה כתחנת מכ"מ של חיל הים. המטענים התפוצצו וגרמו למזלנו לנזק קל בלבד.

עוד כוחות קומנדו יצאו מראס ערב להטמין מוקשים בדרך מא-טור לאבו רודס. הם גם הנחיתו ושלפו אנשי מודיעין בזמן המלחמה. כל זה בלילות שונים ללא שנתקלו בהפרעה או התנגדות מצידנו.

המצרים מיקשו את מעבר יובל והמעבר שבין הריפים של המילאן לשדה הנפט המצרי, "מורגן" שנמצא מולם, למעט מעבר מילאן. המודיעין משער שהפעולה בוצעה בשני לילות שונים. בהחלט פעילות שקשה להסתיר ובכל זאת פעילות זאת לא התגלתה ע" כוחותינו שלא סיירו בסביבה.

בקיצור, לא הייתה הגנה על החופים.

הדבורים התעסקו בניצחונות טקטיים שלא השפיעו אסטרטגית על המערכה בזירת ים סוף.

• התקרית במרסה תלמאת.
• סיורים רצופים מול מרסה תלמאת. בזבוז משאבים לאור העובדה שהמרסה הופצצה בלילה שאחרי התקפת הדבורים בידי חיל האוויר.
• כוננות לסיוע לשייטת 13 במבצעי "מגבית" ליד ראס מוחמד. להזכירכם, הפייסקו מול התקפת הדל קיי של הקומנדו המצרי.
• פגיעה ואולי טיבוע סמ"ר מסוג דה קסטרו ליד ראס מחגרה.
• לווי לוחמי 707 במבצע לחילוץ הלוחמים במוצב המזח. בוטל מיד לאחר שהמצרים התחילו להפגיז את הכוח מראס מחגרה.
• לווי שיטת 13 בחציית מפרץ סואץ והנחת מטענים על כביש ריק מתנועה. לא קרה כלום.
• תקיפת סירות הדיג בראס ערב.
• לווי הנט"ק עם המרגמה בהפגזת הדגים במרסה תלמאת.
• פייסקו נוסף בתרגיל הדמיה של מיקוש ליד האי שדואן. מבלי להתייחס לעובדה שהחזרה החפוזה הייתה דרך "שדה המוקשים" שזה הרגע "כאילו" הונחו, לא ידעו הדבורים שהם מפליגים בשדה מוקשים אמיתי שהניחו המצרים בימים שקודם לכן.
• כניסה לנמל עדבייה מיד לאחר שנכבש בידי כוחות השריון בסיום המלחמה.

בימים אלה פורסם הדו"ח של מפקדת הזירה למח"י שנכתב לאחר המלחמה. הדו"ח הוא גיבוב של שקרים ואי דיוקים וקשה לי להאמין שהדו"ח לא זכה לבדיקה וביקורת. הנתונים על תנועות הדבורים לפי התאריכים בדו"ח הם פיקטיביים וכמו כן האירועים והפרטים המוזכרים בדו"ח. מי שמאמין שדבור 864 ירה 400 פגזים 20 מ"מ ו 800 כדור 0.5  במרסה תלמאת אז אני יכול להגיד לו כמאמר השיר  טום בללייקה,  "נאַרישער בוחר, וואָס דאַרפֿסטו פֿרעגן?
אַ שטיין קאַן וואַקסן, וואַקסן אָן רעגן," או בתרגום חופשי מיידיש " בחור טיפש, מדוע אתה מוכרח לשאול?
אבן יכולה לצמוח, לצמוח בלי גשם,". לפי התחקיר וגם לפי בדיקה שערכתי בזמנו הדבור ירה כמחסנית וחצי של 20 מ"מ (כ 40 פגז) ומקלעי ה 0.5 נתקעו בגלל אי תאום נוקר, כך שירו אולי 30 כדורים.

על מנת לנסות להבין את הסיבות למחדלים אלה צריך להבין את המבנה הניהולי של המלחמה בזירה.

לאור המחדל בניהול הזירה בפתיחת המלחמה, בין יתר הדברים:

• המז"ר לא היה מודע למשימה שהוטלה על הדבורים לתקוף את מרסה תלמאת
•      המז"ר וכל המפקדה שתחתיו שכחה להודיע לשני הדבורים שהיו בים שפרצה מלחמה.
• מפקדת הזירה "שכחה" להחזיר את החיל ממחמ"ן (צבי להב) ששהה במוצב המזח, מבעוד מועד לראס סודר והחיל המסכן נפל בשבי המצרי.

 בנוסף היה כפי הנראה גם חוסר אמון של מח"י בדווחי המז"ר וביכולתו לפקד על המלחמה. לכן שלח מח"י את האלוף אברהם בוצר (צ'יטה) ז"ל, לשארם לנהל את המלחמה.

למז"ר זה היה קצת מוזר שהינה פרצה מלחמה, משאת נפשו, והוא לא המנהל. צ'יטה חילק סמכויות והטיל על המז"ר לפקד על מבצע "אור ירוק" וכל הקשור אליו. מרגע זה היה המז"ר עסוק עם שייטת 13 האהובה עליו וכל השאר "בטיח".

הגעתו של "ציטה" גרמה לקיצור זמני התדריכים ובהירות בתוכניות המשימה. הבעיה הייתה שהצוות שעמד לרשותו היה רגיל "לשרת" את אדון המז"ר שהכריז תמיד שהצבא זה הוא והאדון לא היה בנמצא. לא הייתה מחשבה אסטרטגית והמצרים המשיכו לעשות במימי המפרץ כבשלהם.

צ'יטה גם לא היה בקי ברזי הזירה. בשארם, כבר מיום היוסדה כמפקדת הזירה, התנהלו הדברים לפי כללים ייחודיים שלא היו דומים לפעילות חיל הים בים התיכון. היה צריך דקודר אחר בראש כדי להביא תוצאות. אם כל האבסורד שבדבר, לדעתי, דווקא "כריש" היה מתאים לנהל את הזירה בשעת מלחמה.

לאחר המלחמה כשהיה ברור שהזירה נכשלה בשלושת הסעיפים האסטרטגיים וכשכבר לא היה מה לעשות, הבין המז"ר שתהילה לא תבוא לו ואולי אפילו יודח, כראוי (לדעתי).

מתוך כל מה שנאמר כאן אפשר להבין את המאמץ שהמז"ר עשה לאחר המלחמה להבליט מבצעים ו"מעשי גבורה" , המלצות לצלש"ים ועיטורים, ראיונות וכתבות בעיתונים.

האווירה בארץ לאחר המלחמה הייתה קשה מאוד . תושבי המדינה חזו כל יום בלוויות של חללים שנטמנו בבתי קברות ארעיים בעת המלחמה והועברו לאחר המלחמה לבתי קברות בעירם או בהר הרצל בירושלים. הרבה לוויות והרבה משפחות מרוסקות משכול. הייתה הרגשה בציבור שבימים אלו, נכתבה גרסה חדשה לספר בראשית ואברהם עקד את בנו יצחק והפעם אלוהים לא התערב ומלאך האלוהים לא מנע מאברהם להקריב את בנו לעולה. המנהיגים כשלו באופן מוחלט והעם שילם את המחיר, מחיר כבד.

בים התיכון – בתמונה הקודרת הזאת התגלתה קרן אור אחת. פעילות ספינות הטילים של חיל הים בים התיכון, בזמן המלחמה.

פעילות מסודרת שהתחילה בכתיבת תורת הקרב בידי הדר קימחי ותורגלה ותוקנה בידי שבתאי לוי והמפקדים שבאו אחריו. שנים של אימונים שנערכו ברצינות גמורה. בעת המלחמה פיקד על השייטת מפקד נחוש ונועז בדמותו של מיכאל ברקאי "יומי" ז"ל, שהיה במקום הנכון ובזמן הנכון. הוא הצדיק את המאמץ והאמצעים שניתנו לשייטת 3 עד לאותו רגע והתוצאות גרמו לחימום הלב של כל תושבי המדינה ברגעים קשים אלה.

למרות מאמצי המצרים, חופש השיט בים התיכון נשמר וחוץ משני מקרים של ירי מט"לרים על חופי צפון סיני שלא השיגו תוצאות כלשהן, נשמרו החופים ללא חדירות האויב.

גם בים התיכון השתמש הפיקוד באסטרטגיה התקפית. ההבדל הוא, שהיה לפיקוד בים התיכון את האמצעים הנדרשים לאסטרטגיה זאת, וכיוון שלפיקוד היה ידע וניסיון בהפעלת כלי שיט, הוא הפעיל את הספינות באופן מושכל וזכה להצלחה.

בזירה הדרומית לא היו האמצעים המתאימים לאסטרטגיה זאת והמז"ר לא הבין ולא היה מנוסה בהפעלת כלי שיט, אלא רק בהפעלת כוחות קומנדו, אז ככה זה נראה וכאלה היו התוצאות.

 המז"ר בכישרונו המניפולטיבי וביכולתו להרשים פתאים, הצליח להצטרף לחגיגה וכנראה שלפיקוד העליון, שהיה עסוק בלהצדיק את מעשיו של הפיקוד העליון , לא היה את החשק לנפנף לכול הרוחות את השב"ח הזה שהגיע ללא הזמנה למסיבה.

• קמיקזי הייתה שיטת הפעלה של פצצות חכמות/טילי שיוט (מטוסים) שהונחו בידי מפעיל שישב על הפצצה עד לרגע הפגיעה ולא על ידי אמצעים אלקטרוניים. לאחר שביצע את מסלולו, הוא נמחק מהמלאי.

יעקב בוגץ'